בובה היא כלי השלכה רב עוצמה:
("זה לא אני, זו הבובה")
הבובה היא לא חלק מגוף הילד או המטפל. עבודה עם בובות היא הכלי המרחיק ביותר משאר המתודות הטיפוליות בתחום אמנויות הדרמה. במצב כזה, ההתנהגויות ודרכי ההתמודדות של הילדים יכולים לבוא לידי ביטוי באופן משוחרר מהרבה עכבות והסוואות, מעצם ההשלכה על אובייקט השלכתי. ככל שהמרחק בין הילד עצמו לאובייקט ההשלכתי גדול יותר (לדוגמא, בובה של חיה), הוא מקל על הילד לעבד תכנים רגשיים משמעותיים ועמוקים באופן שמור ומוגן.
⬆️
זה ציטוט מתוך מחקר שפורסם באתר פסיכותרפיה והוא אכן נכון,
וזאת אני אומרת על פי נסיון רב בשטח ובעבודה עם בובות גרב.
שבוע שעבר, באחת הסדנאות, קם ילד ואמר לי במהלך הסדנה:
"היי זה את מדברת במקום הבובה"
הסתכלתי, הקשבתי רגע ואז אמרתי:
"נכון, זו אני, אבל אני משנה את את הקול שלי ומדברת בדמות של הבובה. יש לה חיים משל עצמה"..
הילד המשיך ואמר: "אבל זו עדיין את, זה מה שאת חושבת" ….
הופתעתי, לא ציפיתי ואז התחברתי למה שהילד אומר.
הרי הילדים של היום יודעים הכל, הם חשופים להמון תכנים, זה לא בהכרח אומר שיש שם הבנה עמוקה או מלאה של הרעיון, אבל הידע חשוף וקיים!
אמרתי לאותו ילד (בזמן שעוד 40 אנשים וילדים מסתכלים עלי ומצפים לתשובה)
שאולי חשבתי על הדברים האלה כענת, אבל הבובה שלי, דמיונית, חושבת עליהם יותר והיא מסוגלת להגיד אותם בקול רם.
הילד חייך והמשכנו בסדנה.
בובות הגרב הן כלי טיפולי ומקרב משמעותי בתקשורות בין הילדים והסביבה.
בזמן יצירת בובת גרב פרי דמיונם של הילדים, כאשר תרגלנו דמיון והתחברות אליו,
כל ילד מכין לבובה שיצר גם ת.ז משל עצמה.
מתהליך זה כבר נוצרת קירבה ראשונית, בין הילדים לבובה.
הם מתחילים לדבר עם בובות הגרב ומתחילים לחוש אותה על היד שלהם כעוד דמות שקיימת אצלם\איתם והיא לגיטימית לגמרי.
למעשה הסדנה יוצרת את בובת הגרב ואת החיבור הראשוני, הקרקע להמשך עבודה נוצרה.
מרגע זה, הצוות החינוכי\הורים מוזמנים להמשיך ולהעמיק את הקשר עם הבובה והילדים. לעבוד איתה במהלך היום ולגעת במקומות אחרים ובחיבורים שונים בניהם.
בימים אלה,הסדנה: "מאירים את עץ הדמיון"
. 4 סיבות נוספות ומשמעותיות (מתוך מחקרים) למה דווקא בובה?
-
- קשר פנים-חוץ – הבובות מגשרות בין העולם הפנימי של הילדים לעולם החיצוני והמאורעות שמתרחשים בו.
- ביטוי רגשי חופשי – באמצעות הבובה ניתן לילדים לתת ביטוי חופשי לגיטימי לרגשות מבלי לחוש אשמה ופחד. למשל, כשילד מרביץ לבובה, גם אם היא בוכה וטוענת שכואב לה, הוא יודע שזה "בכאילו" ולכן יכול הילד לבטא את עצמו בצורה האותנטית ביותר. "ידו וקולו של מפעיל הבובה נותנים לה חיים מדומים. אין תכונה זו מורידה מעוצמת תחושת האמיתיות בה עוקבים הילדים אחרי הנעשה על הבמה. מזדהים עם הגיבורים הפועלים ומשליכים את משאלותיהם לתוך ההצגה. העובדה שתיאטרון הבובות הינו עולם של העמדת פנים מאפשרת לצופה לחלוף אל מעבר לגבולות למגבלות עולם המציאות" (וולטמן, אצל זקס וניר תשל"ט).
- כוח החיוניות – הבובה "צריכה אותי" להפיח בה חיים. אני חיוני עבורה. הפעלת הבובה מגייסת כוחות ומשאבי התמודדות ובכך יכולה לסייע במיוחד לילדים עם קשיים ומצוקות, או נטיות דיכאוניות, מעצם "נתינת החיים" לבובה כשהם מפעילים אותה.
- החופש ממגבלות אנוש – על הבובה לא חלים הכללים שחלים על בני האדם, מה שמאפשר לה למות ולקום לתחייה, לעוף, להצטמצם, לגדול וכו'. בכך ניתן לראות בצורה ויזואלית את התחושות, שאיפות והפחדים העמוקים ביותר הן של הילדים והן של המבוגרים.
אז למה דווקא בובה?
בגלל כל הסיבות שמצויינות כאן.
אני ממשיכה לחקור, ללמד וללמוד את הנושא באהבה גדולה מתוך ידיעה כי חיבור בין הילדים לבובה מעצים ומייצב את העולם הפנימי שלהם, ואז ההתמודדיות השונות שקורות בחוץ, פחות מטלטלות.
